חנוך מילביצקי

הסיפור שלי

Play Video
עליי

שמי חנוך מיליביצקי יליד 73, נשוי להדר ואבא ל-3 ילדים מקסימים שאני מת עליהם: אלון, אורי ואיה.
ב-12 השנים האחרונות אני לומד מידי יום את חכמת הקבלה במסגרת הלימודים של עמותת “בני ברוך – קבלה לעם”. על זה עוד מעט אספר לכם.
נולדתי וגדלתי בירושלים. שירתתי בצבא ביחידה מובחרת, למדתי משפטים במרכז הבינתחומי הרצליה ולאחר מכן התחלתי קריירה כעו”ד שכיר. בשלב מסוים החלטתי שאני רוצה שינוי ולכן לקחתי את המשפחה לניו יורק. הייתי ממקימי רשת ”ארומה” הישראלית בניו-יורק .
לאחר שמכרתי את אחזקותיי במיזם הזה, חזרנו ארצה. התחלתי לפתח פרקטיקה עצמאית שלי כעו”ד בתחומי התכנון והבנייה, מקרקעין וליטיגציה אזרחית. עשיתי תואר שני (בהצטיינות) באוניברסיטת חיפה. היתה לי גם הזכות לשמש כמרצה באוניברסיטה.
אני מכהן כבר קדנציה שנייה כחבר מועצת העיר פ”ת וחבר הנהלת העיר, כאשר אני מופקד על תיקי הספורט והתכנון ההנדסי בעיר. יחד עם קבוצת חברים הקמנו גם את “המטה לאיחוד העם בליכוד” המונה כ-8,000 ליכודניקים שנושא איחוד וחיבור עם ישראל קרוב לליבם. אני אוהב לרוץ ולשחק כדור מים, מאד נהנה לבלות זמן עם המשפחה, מעריך אוכל טוב וסיגרים, ומידי פעם כשיש זמן וחברה מתאימה, אני אוהב לחלוק וויסקי מסוג “סינגל-מאלט”. זהו. עד כאן כרטיס הביקור הרשמי שלי.

החיפוש שהניע אותי

כל חיי הגדרתי את עצמי כאדם עם רגליים על הקרקע, אדם מאוד פרגמטי, מאוד בעולם הזה. לא הייתי אף פעם מה״מחפשים״, אבל כן ליווה אותי איזה סוג של חוסר שקט, חוסר בשביעות רצון. כל הזמן פיעמה בי ההרגשה שצריך ואפשר להוציא מהחיים האלה הרבה יותר ממה שהם מציעים על פני השטח. לכן אף פעם לא יכולתי ליהנות עד הסוף משום דבר, כי איפשהו בפנים קיננה בי ההרגשה שאני מפספס משהו.
אבל כמו כולנו, בסוף מסתגלים ולומדים לחיות עם ההרגשה, עד שכבר כמעט ולא מרגישים אותה. חיפשתי כל מיני דרכים למצוץ מהחיים את כל מה שאפשר, ופרט לסמים, התנסיתי בכל תענוגות החיים שאתם יכולים לחשוב עליהם. אבל בכל זה לא מצאתי את מה שחיפשתי. באיזשהו שלב לאחר שכל החברים שלי כבר היו נשואים חשבתי שאולי הבעיה היא שעדיין לא הקמתי משפחה וכשזה יקרה, יעלם חוסר השקט. תירגע הריקנות. זה לקח זמן. לא מעט זמן אבל כשהתאהבתי בהדר – אשתי. ידעתי שהיא האחת. לאחר שהתחתנו החלו להגיע הילדים. ולמרות האהבה הגדולה לאשתי ומבול האהבה שמגיע עם הילדים, אותה הרגשה דוקרת ומציקה הייתה עדיין שם.
באיזושהי תקופה ניסיתי להתקרב לדת, חשבתי שאולי שם אמצא תשובה כלשהי, התחלתי להתפלל כל בוקר ולהניח תפילין, אבל לא הצלחתי להתחבר לטקסטים של התפילות ולא מצאתי בזה תשובה אמיתית עבורי. אז הלכתי על שינוי מקצועי. עזבתי את משרד עורכי הדין בו עבדתי וטסתי לארה״ב, בכדי להקים שם את רשת “ארומה” עם עוד כמה שותפים, גם החידוש של זה מתפוגג מהר מאד. אני באמת מנסה ליהנות מהכול, אבל לא מצליח עד הסוף… היום אני יודע להגיד שמה שהרגשתי כל הזמן הייתה ריקנות.

חנוך מליבצקי בני ברוך קבלה לעם
איך אדם כמוני מגיע ללימודי חכמת הקבלה

אחרי ששבתי עם משפחתי לארץ התחלתי לעבוד כעורך דין במשרד גדול, ודי מהר בניתי לעצמי קריירה. עבודה קשה, לא פשוט, אתם בטוח יכולים לתאר לעצמכם. הייתי נוהג לסיים את היום שלי באחת עשרה בלילה, שרוע על הספה, בוהה בחדשות הספורט בערוץ 56. כך קרה שבאחת הפעמים שזפזפתי, לחצתי בטעות 66. אז ראיתי איזה רב עם זקן לבן, מדבר במבטא רוסי. אני כבר בא לזפזפ את זה הלאה, כי לא מתאים לי עוד מחזיר בתשובה, אבל אז אני מבחין בשקופית ״ערוץ הקבלה״. היה לי מוזר מאוד שיש קבלה בטלוויזיה. קבלה לא אמורה להיות סודית? בכל זאת באתי מירושלים, ויש מסורת ועתיקות מסוימת שאיתן גדלתי. אבל הקשבתי, הקשבתי במשך 25-20 דקות. לא הבנתי כלום, אבל הרגשתי שזה מדבר לאיזה מקום בתוכי שלא ידעתי שקיים. להפתעתי, הרגשתי ישר שייכות לזה ולא ידעתי להסביר לעצמי למה בכלל.
השיעור עסק במשהו עלום כמו ״תלמוד עשר הספירות״, ובכלל לא הבנתי מילה, אבל היה שם משהו שגרם לי להבין שיש כאן עומק אינסופי. איכשהו ישר היה לי ברור שזו האמת, שזה לא ״חארטה״, שלא מנסים לעשות כאן מניפולציות ולמכור.
אני זוכר בחיות איך נדהמתי מכך שראיתי את הרב לייטמן גוער בכל מיני תלמידים בשידור חי. בהתחלה זה היה נראה לי מאוד מוזר, אבל די מהר הבנתי שהוא לא מנסה להיות נחמד, להחזיר אנשים בתשובה, כי מי שרוצה את זה לא גוער באנשים בלייב. היה ברור שהוא מדבר ממקום שמאוד אכפת לו ושאין פה משחק.
זפזפתי בחזרה לכדורגל. אבל לאחר יומיים-שלושה, כששוב כרסמה בי הרגשת הפספוס, העברתי לערוץ 66 באופן יזום. ומאז התחלתי לצפות כמעט בכל ערב בשיעורי הקבלה. אלו היו שידורים חוזרים של שיעור שמתקיים מידי יום בשעה 3:00 לפנות בוקר. ראיתי שם אנשים נורמטיביים מכל קשת החברה הישראלית. אחד טייס, אחר חשמלאי, השלישי רופא והרביעי מוכר בשוק. ומה שהדהים אותי היה, איך הם לומדים בשלוש בבוקר ובכל זאת, היה לי ברור מהשאלות ומההתבטאויות שלהם שהם מקיימים אורח חיים נורמטיבי, עם משפחה, עבודה וחיים.

חיים עם חכמת הקבלה

בהתחלה בבית צחקו עליי: ״אהה… מדונה״. אבל אחרי שלקחתי את הלימוד יותר ברצינות והתחלתי לבוא לשיעורים של הרב לייטמן מידי יום, התחילו כבר להרים גבה. התעוררה דאגה. האם אני עכשיו חוזר בתשובה וכל מה שכרוך בזה? את אשתי זה הדאיג במיוחד. מבחינתה חזרה בתשובה זה קו אדום.
אבל לאט לאט, עם הזמן, הבינו שזה לא הסיפור. ממש לא. לא הפכתי למתנתק, קיצוני או סגפן, אלא ההיפך. אני, שתמיד היה לי מזג חם והיה קל מאד להוציא אותי משלוותי, פתאום התחלתי להירגע. להיות יותר נינוח. המשפחה קיבלה מקום הרבה יותר משמעותי. התחילו להרגיש שאני שם בשבילם הרבה יותר. כמובן שאם תשאלו את הדר, היא תגיד לכם שכל השינוי שחל בי קרה בזכות ההשפעה הטובה והמתמשכת שלה עליי (מה שנכון!) אבל בכל זאת, היא והילדים ושאר בני המשפחה, כמו גם חברים קרובים הכירו ומכירים בשינוי לטובה שהלימוד עשה בחיים שלי… למה?
הרגשת הפספוס כבר איננה.
ברור לי לשם מה אני חי, ברור לי מה אני צריך לעשות כדי לשפר את החיים שלי ושל המשפחה שלי, אני הרבה פחות מתרגש מכל מיני תהפוכות בחיים, מכל מיני דברים שקורים, הכול מאוד ברור ואני יודע למה זה קורה ומה לעשות. זה סוג של ביטחון גדול מאוד, שבאיזשהו מקום אתה יודע איך לתפעל את מערכת החיים ושדברים לא קורים סתם. כל הקטע הזה עם התכונות הפחות טובות בעצמי, שבהן נלחמתי כל הזמן וניסיתי לשנות, הבנתי שזו מלחמה אבודה ושהשינוי לא יכול לבוא מתהליך אישי אלא דרך תהליך כללי יותר.
מלווה אותי ההרגשה שאני בידיים הכי טובות שיש, עם מורה שהוא איש אמת ועם חברים לדרך שאין כמותם בעולם.

חנוך מליבצקי בני ברוך קבלה לעם
Play Video
ההשמצות נגד "קבלה לעם"

מתוקף תפקידי כיועץ המשפטי של העמותה, אני מכיר את מה שקורה ב”קבלה לעם” מבפנים וממש מקרוב. ובהן צדק, אם אפילו אחוז בודד מכל השקרים וההכפשות היה נכון, אני כבר לא הייתי שם, מזמן.
כשנתקלתי בהשמצות ובסיפורים על “קבלה לעם”, הייתי בטוח שהכול תוצאה של חוסר ידע. אם רק נוכל להסביר לכל המשמיצים הללו שהם טועים; אם רק נשכנע אותן לבוא ולהיווכח במו עיניהם אז הם בטוח יבינו ויחזרו בהם. פשוט לא? אז זהו, שהשאיפה הפשוטה הזו התבררה כנאיביות לשמה.
היום אני יודע שההשמצות וההכפשות כנגד “קבלה לעם” וכנגד הרב לייטמן הם שילוב של הזיה ורשעות. מדובר כאן בשילוב אינטרסים אקלקטי של נקמנות אישית, קנאות דתית ואג’נדה אנטי-ציונית.
אהרון אפלבאום, מיליונר שמאשים את “קבלה לעם” בניתוק הקשר הרעוע שיש לו עם הבן שלו, למרות שהבן שלו כבר מזמן לא לומד או משתתף בפעילויות;
הגוף המתקרא “המרכז הישראלי לנפגעי כתות” שאינו יותר מגוף חשוך בעל אג’נדה מיסיונרית של להחריב כל זרם דתי, מחשבה או תפיסה שלא מתיישבת עם היהדות האורתודוכסית, ואשר בראשו עומדת אצולת חסידות גור הידועה;
הקרן למגיני זכויות אדם – גוף הממומן על ידי כסף זר, ממשפחת “הקרן החדשה לישראל” ודומותיה. אחת מחברות ההנהלה של הגוף המקסים הזה, איבדה את עבודתה באו”ם בגלל גילויי אנטישמיות. איך הם משתלבים כאן?
על ידי מתן תמיכה כספית לעיתונאים שמקדמים את האג’נדה שלהם ותכליתה אחת: כרסום ביסודות עליה מבוססת מדינת ישראל ופירורה של החברה הישראלית מבפנים. מכיוון ש”קבלה לעם” הוא הגוף הגדול והמשמעותי ביותר שפועל באופן עקבי לחיבור ואיחוד החברה הישראלית, אנחנו מפריעים להם בדרך. לכן הם שולחים את העיתונאים שהם ממנים, כדוגמת גור מגידו, אחד מכתבי החצר שלהם, אולי שמעתם עליו. בכדי להכפיש את “קבלה לעם” ולפגוע בתדמית הציבורית שלה.
אם אלו האינטרסים, אם זה המאבק ואם אלו הגופים שעומדים מולנו, אז המאבק הוא צודק. המאבק הוא נכון. המאבק הוא רלוונטי לכולנו. המאבק שווה את הבלוג הזה.